על הציור כחומר משמר (English Version)

נטע ליבר שפר

בשנים הראשונות לעבודתי כציירת, (1999-2004) יצרתי ציורים שנעו סביב מושג הבית כרעיון מרכזי, כאשר מושג זה בא לידי ביטוי בדימויים שונים שתארו מקום, ובחיפוש אחר ביתיות חמקמקה ובלתי מושגת.
עסקתי בעיקר בציור חללים ארכיטקטוניים נעדרי דמויות, בין אם עמוסים ובין אם מרוקנים, חללים המשמשים לתפקיד מוגדר כלשהו (למשל מחסנים או קליניקות רפואיות) או חללים בעלי היסטוריה קולקטיבית, הפתוחים לפרשנות (כגון אוהלים וחורבות).

עם העיסוק ב'בית' כבמקום, עלתה גם שאלת התנועה והנדודים. ציורי האוניות והאוהלים תיארו אחיזה רופפת בקרקע ורישומי הקרוואנים הוו ניסיון לקבע מקום שנועד בבסיסו להיות בתנועה.
העיסוק בשאלות של מקום ומקום-מחסה אשר לוו בהד קבוע של סכנה הורחב לשאלות של קביעות מול הגירה.

שאלות אלו חודדו בתערוכה הקבוצתית בה לקחתי חלק ''הבתים שבבית גרים בדירות'' (מוזיאון פתח תקווה, 2008. אוצרת: ענת גטניו).
תערוכה זו עסקה בתחושת ההגירה של אלו אשר אינם מהגרים, ב DNA של הגירה - מעין ירושה מדור הסבים, המאפיינת מצב קיומי המחלחל גם לתפיסת המצב האנושי.
בתערוכה זו הצגתי שתי סדרות של עבודות. הראשונה - סדרת רישומים שנעשו באמצעות טכניקה של אדמה על נייר. סדרה זו תיארה סצנות חידתיות המבוססות על תצלומים מחייו של סבי. סצנות אלו נשאו עימן תחושת זרות אירופית שבה הסבך והצמחייה העבותה משרתים תפקיד כפול, של יופי ושל אזהרה, כסמל לאירופה המפתה והקטלנית.
בסדרת הציורים השנייה יצרתי רישומים גדולי מימדים של פסטל על נייר שנשאה את השם 'מצבי ביניים'. בסדרה זו תוארו מצבי סף שונים: סף ראיה, סף החלטה, סף עיוורון. מבחינת העיסוק בזמן נעו עבודות אלה בין ציור המתייחס מפורשות לעבר קונקרטי לבין ציור עתידני, מומצא ואפוקליפטי.

דמויות אנושיות החלו לנסות ולהשתלב בגוף הציורי, (החל מ 2006) במשטח הבד שהוא 'ביתם' הטבעי, אך ברוב הפעמים נותרו זרות לו והתקשו להפוך לחלק אורגני מן החלל. מאפיין ציורי זה שעוסק בפער בין הדמויות לחלל שסביבן קיים הן ברמת הנושא התמטי של הציור (בשאלת הזרות, השייכות והאבסורד) והן במבטו של המתבונן המבקש למצוא בחלל וברקע הסבר למקומה ותפקידה של הדמות. עקב הפער הוא מתקשה למקם את הדמות בהקשר שישרה עליו תחושת פתרון המביאה עימה נוחות ובטחון.

בשנים האחרונות אני יוצרת תרחישים ציוריים בהם יש לדמויות תפקיד משמעותי בחלל. הדמות האנושית מופיעה בעיקר בהקשר סיפורי-תיאורי, ולרוב אינה לבד אלא מהווה חלק מקבוצה.
נושא הקבוצה מנטרל את היחיד מחשיבותו והופך אותו לפרט חסר משמעות בהקשר הכולל. היא מעצימה את תחושת הדומות ומגבירה את הזרות ואבדן האינדיבידואל.
קבוצות האנשים מופיעות פעמים רבות בציורים כנוטלות חלק באירועים היסטוריים שונים, או כבעלות הקשר היסטורי של זמן ומקום אחר. (הדוגמאות רבות: קבוצות של חלוצים, מתגייסים, תלמידים, ספורטאים, פסלים יווניים, נודיסטים ועוד).


ציורי נעים על קו התפר של זיכרון ומקום, כאשר הן הזיכרון והן המקום חמקמקים ובלתי ניתנים לתפיסה. הצבע, הכתם והקו מנסים לתת לדמויות ולמקומות תוקף כלשהוא, להחזיר להם את החיות שאבדה להם. הדיוקנאות האנושיים השונים המצוירים על הבד 'רואים' בבד הלבן את מה שקדם להיותם - הבד הריק ממנו הגיחו הוא גם אחריתם המובנת מאליה.